התוצאות של הבחירות האלו היו מדהימות לא פחות מהדרמה שליוותה את הבחירות עצמן, ויש בהן ללמד כל כך הרבה דברים: זהירות מיהירות, זעקת ההמון ובעיקר הסכנה שבצפצוף על הציבור.

נכון לרגעים אלו התוצאות של הבחירות עדיין לא ידועות באופן סופי כיוון שבמספר מדינות יש קושי בספירת הקולות, אבל יהיו התוצאות אשר יהיו טראמפ הוא הנשיא הנבחר של ארה"ב, כיוון שזכה ביותר מ-270 אלקטורים. כל השאלה היא האם המכה הזו תהיה קשה לדמוקרטים או קשה יותר.

לפני שננתח את מה שהוביל למהפך הגדול ביותר בארה"ב, לפחות ביובל האחרון, אולי כדאי שנניח כאן את המספרים היבשים. טראמפ קיבל 279 אלקטורים ואילו קלינטון ב-228 בלבד. מבחינת מספר המצביעים היבש קלינטון מנצחת ב-2 עשיריות האחוז ומקבלת 59,923,027 קולות שמהווים 47.7% מהקולות לעומת טראמפ שקיבל 59,692,974 קולות שמהווים 47.5% מהקולות. אבל מספר הקולות הגבוה שבו זכתה קלינטון לא יעזור לה בגלל שיטת הבחירות האמריקנית המיושנת שנותנת את המושכות למי שזכה במספר גבוה יותר של אלקטורים.

אז ת'כלס. מה קרה שם באמת?

ארצות הברית בבסיסה היא מדינה שמרנית. החוקה האמריקנית אומנם מעניקה חופש ושיויון שלא ניתן למצוא במקום אחר, אבל יחד עם זאת לפני הכל היא מחפשת את טובתה של אמריקה. בשתי הקדנציות שלו אובמה לקח את החופש האמריקני ומתח אותו עד אחרי קצה גבול היכולת. מבחינתו החופש הזה התיר לו להכניס לארצות הברית את כל מסכני העולם, להטיל מיסים כבדים על עשירים כדי לממן מובטלים ולגרום לשינוי מהותי של הדמוגרפיה האמריקנית בשם הליברליזם. והוא טעה, כי אמריקנים רבים ראו שזרים באו למדינתם וגוזלים אותה. הם לא שונאים זרים אבל הם לא יכלו לסבול את העובדה שאמריקה הפכה למקלט של מבקשי מקלט ואנשים שבאו ליהנות מהעושר האמריקני ללא שיתרמו למדינה שמארחת אותם. לא רק זו, הם גם ראו פשע שהולך וגובר בגלל אותם מהגרים. הם ראו שאמריקה מאבדת מגדולתה בעולם בכך שהיא מתירה לאנשים לרמוס אותה.

הבעיה של קלינטון הייתה שהיא תמכה בממשלו של אובמה והצטיירה כמי שתהיה בעצם המשך ישיר לקודמה בכל הפרמטרים.

אל תטעו. חקירות האף.בי.איי נגדה היו רק קטיזלטור לזירוז השינוי, אבל לא מה שגרם לרצון להביא את השינוי.

השינוי נבע מבפנים – מהרצון "להחזיר את אמריקה לגדולתה". ובנקודה הזו נכנס טראמפ. הוא קלט את רגשי הלאומניות והפטריוטיזם של עשרות מיליוני האמריקנים ומצא אתם שפה משותפת. אם היה עומד מול קלינטון מועמד רפובליקני אחר היא הייתה רומסת אותו, כי שאר המתמודדים מול טראמפ בפריימריז הרפובליקני לא ביטו את אותה כמיהה לנער את אמריקה ולהחזיר אותה ימינה למסלול ממנו סטתה בדהירה.

הסקרים שהראו שקלינטון תנצח היו גם הם חלק בלתי נפרד מהמגמה שאליה הוביל אובמה. הם התפרסמו בכלי התקשורת האמריקנית שנחשבים כמעוז של השמאל – הדמוקרטים. אותם סוקרים ישבו במגדלי השן שלהם בערים הגדולות וראו סביבם מיליוני אנשים ליברליים שמתגוררים בערים מעורבות, שחשבו כמותם. הבעיה שלהם היתה שהם לא ירדו אל העם. הם לא הלכו למחוזות הכפריים, לחוואים ולציבור העובדים האמריקני. מה שנקרא אצלנו "מעמד הביניים" ובארה"ב נקרא "הצווארון הכחול", וראו אותם משוועים לעזרה ולשינוי.

באופן אישי, כמי שלאורך כל החצי השנה האחרונה הימר בכל הראיונות ברדיו על כך שטראמפ ינצח, אני יכול להעיד שבגלל ההיכרות שלי את ארה"ב והתקשורת שלה, סירבתי לאכול השכם והערב את המסרים שהיא העבירה.

הבנתי שיש כאן ציבור גדול שהתקשורת האמריקנית מתעלמת ממנו במזיד או בטיפשות. השתדלתי לעקוב אחרי רשת "פוקס ניוז" השמרנית המזוהה עם הרפובליקנים ושם ראיתי את הסיפור האמיתי שהתקשורת האמריקנית הסתירה מהציבור. ראיתי רבבות אנשים משולהבים שהגיעו לעצרות של טראמפ עם אש בעיניים לעומת עצרות מאופקות ודלילות של קלינטון והבנתי שהעם רוצה שינוי. מבט באותיות הקטנות ברוב הסקרים שהתפרסו גילה לי שהרוב הנסקרים היו דמוקרטים. למה? כי הסוקרים הדמוקרטים התעצלו להגיע לרפובליקנים או שרצו בכוונה לצייר תמונה שקרית בסקרים. הבנתי שאם זהות הנסקרים היתה שווה, התוצאה היתה שונה.

בסופו של דבר הרצון לחולל שינוי שנדבק יחד עם הקו החכם של טראמפ ניצחו. וזה בא לידי ביטוי באותן מדינות מתנדנדות שהכריעו את הכף בסופו של דבר. מדינות שהאוכלוסיה שלהם מורכבת בדיוק מהפסיפס של הציבור האמריקני – כמה ערים גדולות והמון מחוזות כפריים. המדינות האלו, כמו פלורידה, אוהיו, צפון קרוליינה ופנסילבניה אמרו טראמפ, ובגדול. והאמירה הזו באה לידי ביטוי גם במישיגן שבה שוכנת דטרויט – שמכילה בתוכה את שאריות תעשיית הרכב האמריקנית שלא זכתה לסיועם של אובמה וקלינטון. מישיגן נפלה לידיהם של הרפובליקנים לראשונה מאז 1988. אין ספק. הבחירות האלו היו הביטוי הטוב ביותר לדמוקרטיה האמריקנית המפורסמת – הן החזירו את המדינה לניהול העם.